יופי, פמיניזם

מגולם לאישה

בעקבות הפוסט הראשון נשאלתי אם אני מצפה שיאהבו אותי ואת המראה שלי ״סתם ככה בלי מאמץ״ ותהיתי מעט בנוגע לזה. אני חושבת שהתשובה לכך יותר מורכבת משנראה, לפחות אצלי. התשובה המיידית שלי הייתה – בטח! למה שלא יאהבו אותי רק עבור עצמי, בלי מאמץ, בלי ניסיונות הסתרה, בלי מחסומים.

אבל אז נזכרתי באמא שלי, ובכמה היא הייתה משקיעה במראה שלה, נזכרתי בה מול המראה, ארוכה ויפה, מתבשמת ומושחת את שפתיה באודם, נזכרתי בשמלות הראוותניות, בכמה הייתי מרותקת לדמות שלה, כמו כוכבת קולנוע מרחפת במורד המדרגות החוצה. נזכרתי כמה רציתי להיות היא, כמה רציתי לעבור את הטרנפורמציה הזו, מהאמא שמכינה לי ארוחת צהריים ל-אישה! ובזמן שחשבתי עליה, הבנתי שיש חלק בתוכי שעדיין מסרב לשחרר, עדיין לא מאמין שמגיע לי להיות נאהבת ״סתם כך״ כי איך אוכל להתחרות בדמותה של אמי? בדמותה של חברתי הטובה והרזה, בדמותה של קייט מידלטון, או סקרלט ג׳והנסון, או לארה קרופט.

חלק בי עדיין מקבל את הנחיתות שלי מולן, כי אני אישה שמפליצה, אני אישה שמחרבנת, אני אישה שכשהיא בוכה המסקרה שלה לא נמרחת בצורה פוטוגנית. אני אישה שמקללת, שמדברת בקול רם, שיושבת ישיבה מזרחית על רצפות. אני לא ארחף לשום מקום, והטרנספורמציה לא תעזור לי. אני חושבת שעמוק בפנים, אני לא היחידה שחושבת שהיא לא מספיק טובה כי היא ״אמיתית״. כי היא התעגלה בשלב מסויים בחייה, כי השיער שלה איבד את הברק הילדותי, כי יש לה שיניים בולטות, או צלוליטיס, או שפתיים דקות מידי. אנחנו חושבות על עצמנו כמו על בשר בקצבייה, מחלקות את הגוף שלנו לחלקים, ובוחנות כל אחד בנפרד- החזה, התחת, הרגליים, השפתיים, השיער. זה לא במקרה כמובן, החשיבה על נשים בתור אובייקט בעל שווי או ערך קיימת כבר אלפי שנים, הייתי רוצה לומר שבעבר נשים נקנו בכסף לפי קריטריונים ספציפיים, אבל לצערי זה קורה גם היום. עם החשיבה הזו- אנחנו שופטות את עצמנו, מחלקות ציונים והערות לשיפור, וניגשות למלאכה של הטרנספורמציה.

וכמובן שהחברה מסביבנו רק מחכה לעזור לנו עם הטרנספורמציה הזו, רק הסרת שיער בלייזר, או ניתוח חזה, רק הגדלת שפתיים, אולי בוטוקס, רק השמפו הזה, מי הפנים הללו, שמעתי דברים נהדרים על הסרום הזה, הוא משנה חיים.  כל המוצרים והשירותים שנוכל להעלות בדעתנו, וגם כאלו שלא מופיעים בפנינו, עם האשלייה של הבחירה. פעם כשהייתי צעירה וענייה (היום אני רק ענייה) עבדתי במכירות, והדבר הראשון שלימדו אותי הוא- לא לתת ללקוח בחירה. כלומר- במקום לשאול :”האם אפשר להיפגש בשלישי?” צריך לשאול “נפגשים בשלישי או רביעי?” הצורה השנייה עדיין משמרת את האשלייה של הבחירה, בעוד שהיא לא אמיתית כל כך. בצורה הזו, אנחנו עומדות מול מדפים ועיתונים, יועצות יופי ופרסומות, משוכנעות לחלוטין בבחירה שיש לנו, אבל אני לא כל כך בטוחה שהבחירה שלנו היא לא רק בין שלישי לרביעי.

אז הטרנפורמציה הזו, שאני מדברת עליה, היא מעין חלום שמאפשר לנו להאמין ביכולת האישית שלנו להיות האידאל, אם רק נהיה בסרט אמריקאי ומישהו יוריד לנו את המשקפיים, יפזר את השיער וילביש אותנו בבגדים צמודים יותר. אבל הטרנספורמציה שלנו היא לא טרנספורמציה קלה, כמו שאני זוכרת את אמא שלי. כי אני ראיתי אותה רק בערבים, כשנותרו לה רק השיפורים האחרונים. לא ראיתי אותה דומעת כשסבתא שלי תלשה את שיערות רגליה, לא הרגשתי את גופה בתוך חזיית הברזלים המיוחדת שהיא הזמינה בתפירה אישית כי היא שטוחה, לא הנחתי את הרגליים שלי בתוך עקבי הסיכה המאיימים ליותר מכמה דקות משחק. הקסם התרחש ממש מול העיניים שלי, אבל עד גיל מסויים מאוד, לא הורשיתי להיכנס מאחורי הקלעים. היכן שהארנב מחכה בתוך תחתית כפולה בכובע מפחד להישכח, ממתין בחשיכה.

Advertisements
Standard
יופי, פמיניזם

ילדה שעירה וסכין גילוח

 הקדמה: אני בלוגרית טיפוח ואופנה יחסית מוכרת, חלקכן בוודאי קראו אותי, אבל אני רוצה לכתוב על משהו שבוער בי כבר הרבה זמן, אני רוצה לכתוב על יופי פמיניסטי. מה הוא יופי פמיניסטי? אני מקווה שנגלה את זה יחד, אני מתחילה את המחקר שלי איתכן. ואשמח לכל שיתוף או מחשבה שיש לכן.

כשהייתי בכיתה ה’ הלכתי עם מכנסיים ארוכים לבית הספר, אפילו בימים החמים. אמא שלי עוד לא הרשתה לי לגלח את הרגליים ואני לא העזתי לחשוף את הגועל שנמצא על הרגליים שלי לילדים אחרים, לילדות אחרות. הרגשתי מכוערת, וחשבתי שאם רק איפטר מהשיערות השחורות והארורות האלה, אוכל להיות כמוהן, לשים טייץ קצר ולחשוף רגליים חלקות ויפות. ואז אהיה יפה. אז אהיה בסדר. יום אחד בקיץ שבין כיתה ה’ לו’ אמא הרשתה לי סופסוף לגלח את הרגליים, היא נתנה לי סכין גילוח וורוד, ואמרה לי להיזהר ולא לגלח מהר מידי. אני שכבר דמיינתי את התהליך אינסוף פעמים בראשי צעקתי בשמחה ורצתי לאמבטיה שם התחלתי בעצם את השליטה בגוף שלי. בתנועה חלקה אחת כל השיערות הילדותיות והעדינות שלי נעלמו, והרגל מעולם לא נראתה לי נשית יותר, נעימה למגע, נכונה, כמעט טבעית. זה המצב בו היא צריכה להיות, חלקה. כבר עברו די הרבה שנים מאז, הרבה גילוחים והרבה שעוות, אפילו ניסיון ללייזר, אבל לא נפטרתי מהן. לפני כמה חודשים החלטתי לנסות להיפטר מההיפטרות מהן. היו לי כל מיני סיבות, אבל בעיקר רציתי לדעת איך זה, להרגיש איך זה להיות במצב הלא טבעי הזה. החיים שלי והחיים של הנשים מסביבי לרוב כוללים התעסקות תמידית עם שיערות, התעסקות סמויה, מבוישת כמעט, התעסקות סודית. אנחנו מגלחות, מורידות בשעווה, מורטות בפינצטה, גוזרות, מלבינות, מדללות, משתמשות באפילציה, לייזר, משחות הסרה. אנחנו מורידות שיערות מהגבות, מהשפה העליונה, מהמפשעות, מאיבר המין, מהרגליים, חלקנו (החלק שלי, השעיר יותר) מוריד גם מהידיים, לעיתים מהסנטר, מהצוואר, מהפיאות, מהעורף, והכל כדי להופיע בצורה הנכונה ביותר, הטבעית ביותר. הנשית ביותר, כי אישה כאמור היא חלקלקה ונטולת שיערות, פרט לראשה וגבותיה. אנחנו לומדות לשנוא את הגוף שלנו במצבו ה”לא מטופל”, אנחנו מתייחסות אליו כ”לא מטופח”, “לא אסתטי”, “לא היגייני” אפילו. כשאני כותבת את הפוסט הזה אני לא כותבת אותו לגברים, באופן מצחיק דווקא הגברים שהייתי איתם מעולם לא העירו לי על ענייני שפם ששכחתי למרוט, או אפילו רגליים שלא גילחתי במשך שבוע במערכות יחסים רציניות. משטר השיערות הוא משטר נשי לחלוטין, שומרות הסף שלו הן אנחנו. הן האמהות, האחיות, החברות הדואגות, הן העמיתות לעבודה, הזרות נעימות ברחוב, יועצות היופי בסופר פארם. הן מעבירות את המסר, המסר הסודי, שלא צריך לצאת מגבולות המין הנשי- כשאת לא משנה את הגוף שלך, את עוברת עבירה אסתטית ואתית קשה. את הופכת להיות מוזנחת, מוזרה, רוצת צומי, הזויה, קיצונית, רדיקלית, המיניות שלך נמצאת בסימן שאלה. לכל אחת כמעט יש משהו לומר והוא לא חיובי, ולמה בעצם? אם זו באמת בחירה של כל אישה, מדוע הבחירה שלי כל כך מפריעה? מדוע צריך לקרוא לי בשמות גנאי? מדוע צריך למשטר אותי? אם אני לא קוראת תיגר על סדר קיים, אין שום סיבה להתייחס אליי כלל. אבל היחס מגיע, והוא תמיד מגיע בצורות חדשות ומקוריות. הגוף של כולנו מלא בשיערות, חלקן קטנטנות ובלתי נראות, וחלקן גדולות ובולטות יותר, במקרה שלי- שחורות כפחם ועבות. האקט של ההסרה שלהן הוא אקט חברתי לחלוטין, כולנו יודעות את זה, הרי גברים לא הסירו שיערות לפני 20 שנה, וכרגע, בגלל שינויים בסדר החברתי, גם הם מצטרפים לשורותינו בתור לקליניקה הקרובה. נשים ברומא העתיקה היו תולשות את שיערות ראשן כמעט עד חציו מכיוון שמצח גבוה נחשב ליפה באותה התקופה. בתקופת הרנסאנס נשים היו מטפטפות טיפות “בלה דונה” בכדי להגדיל את עישוניהן, הטיפות גרמו בין היתר לעירפול ראיה, ולנזקים ארוכי טווח. כיום נשים מזריקות רעל לפנים שלהן בכדי להפוך אותן לחלקות יותר. אני לחלוטין לא מבקרת אף אחת מהצורות האלה, או הנשים שעשו ועושות את המעשים הללו, כל אחת מאיתנו רוצה להיות יפה, רוצה להיות נכונה, רוצה להיות נאהבת. זו לא חולשה, זו התנהגות אנושית פשוטה. גם אני רוצה להיות יפה, אני רוצה להביט במראה ולאהוב את עצמי, אני רוצה להיות שלמה עם הגוף שלי, אני פשוט לא בטוחה שלהמשיך לתלוש ממנו שיערות יעזור. למען האמת, מאז שהפסקתי להסיר את השיערות, התחלתי קצת להתאהב בהן. לא בכולן, שיערות הרגליים עדיין נראות לי מוזרות, והרגליים שלי עצמן נראות מעט גבריות, אבל אני מאוד אוהבת את שיערות בית השחי שלי, אני נהנית להביט בהן, אני נהנית להרים את הידיים ולהרגיש אותן זזות ברוח. אני לא מתכוונת להטיף לאף אחת להפסיק להסיר שיערות, או להיראות כמו ש-אני חושבת שצריך להיראות, אני מניחה שאני רק רוצה להראות שיש דרך אחרת, ולהציע לכן את הניסוי הזה. קחו חודש, ובו אל תתעסקו בשיערות הגוף שלכן, המשיכו את שגרת הטיפוח שלכן (אני לא הפסקתי להתאפר, לשים לק, וכל שאר הדברים שמהנים אותי) אבל תנו להן לצמוח, הביטו בהן, אולי האפשרות של להשאיר אותן תעבור בראש שלכן, ואולי לא, אבל זו תהיה הבחירה שלכן. כולנו יודעות שיש נשיאות נשים, ואסטרונאוטיות נשים, ומנכ”ליות נשים, אבל האם ראיתן אי פעם אחת מהן “לא מטופחת” האם הייתה להן הלגיטימציה להיראות כמו פוליטיקאי ישראלי ממוצע? כמו סופר אמריקאי ממוצע? האם הן יכלו להגיע למעמד שלהן בלי להיות משועבדות כל כך הרבה פעמים? אני לא יודעת. ואני לא חושבת שהמאבק שלנו לשחרור נגמר, אני מתכוונת להתחיל את הבלוג הזה, ובו אני מתכוונת לשתף אתכן ביופי שאני רואה, ביופי הפמיניסטי של הנשים המדהימות שסובבות אותי ושכנראה סובבות אתכן.  אז תודה על הקריאה, והנה תמונה קטנה של השיערות האהובות עליי

image

אם אהבתן את הפוסט והייתן רוצות לקרוא עוד ממני, הפכו למנויות

Standard