בעקבות הפוסט הראשון נשאלתי אם אני מצפה שיאהבו אותי ואת המראה שלי ״סתם ככה בלי מאמץ״ ותהיתי מעט בנוגע לזה. אני חושבת שהתשובה לכך יותר מורכבת משנראה, לפחות אצלי. התשובה המיידית שלי הייתה – בטח! למה שלא יאהבו אותי רק עבור עצמי, בלי מאמץ, בלי ניסיונות הסתרה, בלי מחסומים.
אבל אז נזכרתי באמא שלי, ובכמה היא הייתה משקיעה במראה שלה, נזכרתי בה מול המראה, ארוכה ויפה, מתבשמת ומושחת את שפתיה באודם, נזכרתי בשמלות הראוותניות, בכמה הייתי מרותקת לדמות שלה, כמו כוכבת קולנוע מרחפת במורד המדרגות החוצה. נזכרתי כמה רציתי להיות היא, כמה רציתי לעבור את הטרנפורמציה הזו, מהאמא שמכינה לי ארוחת צהריים ל-אישה! ובזמן שחשבתי עליה, הבנתי שיש חלק בתוכי שעדיין מסרב לשחרר, עדיין לא מאמין שמגיע לי להיות נאהבת ״סתם כך״ כי איך אוכל להתחרות בדמותה של אמי? בדמותה של חברתי הטובה והרזה, בדמותה של קייט מידלטון, או סקרלט ג׳והנסון, או לארה קרופט.
חלק בי עדיין מקבל את הנחיתות שלי מולן, כי אני אישה שמפליצה, אני אישה שמחרבנת, אני אישה שכשהיא בוכה המסקרה שלה לא נמרחת בצורה פוטוגנית. אני אישה שמקללת, שמדברת בקול רם, שיושבת ישיבה מזרחית על רצפות. אני לא ארחף לשום מקום, והטרנספורמציה לא תעזור לי. אני חושבת שעמוק בפנים, אני לא היחידה שחושבת שהיא לא מספיק טובה כי היא ״אמיתית״. כי היא התעגלה בשלב מסויים בחייה, כי השיער שלה איבד את הברק הילדותי, כי יש לה שיניים בולטות, או צלוליטיס, או שפתיים דקות מידי. אנחנו חושבות על עצמנו כמו על בשר בקצבייה, מחלקות את הגוף שלנו לחלקים, ובוחנות כל אחד בנפרד- החזה, התחת, הרגליים, השפתיים, השיער. זה לא במקרה כמובן, החשיבה על נשים בתור אובייקט בעל שווי או ערך קיימת כבר אלפי שנים, הייתי רוצה לומר שבעבר נשים נקנו בכסף לפי קריטריונים ספציפיים, אבל לצערי זה קורה גם היום. עם החשיבה הזו- אנחנו שופטות את עצמנו, מחלקות ציונים והערות לשיפור, וניגשות למלאכה של הטרנספורמציה.
וכמובן שהחברה מסביבנו רק מחכה לעזור לנו עם הטרנספורמציה הזו, רק הסרת שיער בלייזר, או ניתוח חזה, רק הגדלת שפתיים, אולי בוטוקס, רק השמפו הזה, מי הפנים הללו, שמעתי דברים נהדרים על הסרום הזה, הוא משנה חיים. כל המוצרים והשירותים שנוכל להעלות בדעתנו, וגם כאלו שלא מופיעים בפנינו, עם האשלייה של הבחירה. פעם כשהייתי צעירה וענייה (היום אני רק ענייה) עבדתי במכירות, והדבר הראשון שלימדו אותי הוא- לא לתת ללקוח בחירה. כלומר- במקום לשאול :”האם אפשר להיפגש בשלישי?” צריך לשאול “נפגשים בשלישי או רביעי?” הצורה השנייה עדיין משמרת את האשלייה של הבחירה, בעוד שהיא לא אמיתית כל כך. בצורה הזו, אנחנו עומדות מול מדפים ועיתונים, יועצות יופי ופרסומות, משוכנעות לחלוטין בבחירה שיש לנו, אבל אני לא כל כך בטוחה שהבחירה שלנו היא לא רק בין שלישי לרביעי.
אז הטרנפורמציה הזו, שאני מדברת עליה, היא מעין חלום שמאפשר לנו להאמין ביכולת האישית שלנו להיות האידאל, אם רק נהיה בסרט אמריקאי ומישהו יוריד לנו את המשקפיים, יפזר את השיער וילביש אותנו בבגדים צמודים יותר. אבל הטרנספורמציה שלנו היא לא טרנספורמציה קלה, כמו שאני זוכרת את אמא שלי. כי אני ראיתי אותה רק בערבים, כשנותרו לה רק השיפורים האחרונים. לא ראיתי אותה דומעת כשסבתא שלי תלשה את שיערות רגליה, לא הרגשתי את גופה בתוך חזיית הברזלים המיוחדת שהיא הזמינה בתפירה אישית כי היא שטוחה, לא הנחתי את הרגליים שלי בתוך עקבי הסיכה המאיימים ליותר מכמה דקות משחק. הקסם התרחש ממש מול העיניים שלי, אבל עד גיל מסויים מאוד, לא הורשיתי להיכנס מאחורי הקלעים. היכן שהארנב מחכה בתוך תחתית כפולה בכובע מפחד להישכח, ממתין בחשיכה.
